אין דבר יותר מייאש מלהיות רווקה. הדרך הכי קלה היום להכיר מישהו בלי להזיז את התחת היא דרך צ’אטים. אחת הטועויות הגדולות ביותר שיצרה האנושות. הצ’יטוט מעלה בך את ההרגשה שיש לך שתי אופציות- או להשאר לבד או לחזור לאקס. השוק בכזה שפל שהסיכוי שתצליחי לדוג משהו טוב ברשת שואף לאפס אחוזי הצלחה.
התמונה שלו תמיד תהיה מהזווית הזאת שבמציאות לא תצליחי למצוא, מכל כיוון שלא תביטי בו. בכלל להגיע לשלב הפגישה זה נדיר (מה גם איש שיחה וגם הטעם שלך?) אבל אצלי לפעמים גם החלפת תמונות היא בגדר נדיר ולא עיניין שבשיגרה.
גברים, אתם חייבים להבין שברגע שאנחנו נכנסות לצ’אט נפתחים לנו עשר חלונות של “שיחה פרטית” עוד לפני שהספקנו להתמקם על הכיסא ולסדר את המקלדת. המצב הזה מביא אותנו לבצע הפעלת תוכנית סינון חצי אוטומטית על קצב מהיר. כך למשל יתעופפו כל מוצצי הדגדגנים (לא, ממש לא סקסי), הנשואים המחפשים (בוגד?!), החתיך במצלמה (על מי אתה מנסה לעבוד?) וכל אלו שיש להם שם שמזכיר את תקופת הפלמ”ח (ירובעם אהובי?).
אחר כך מגיע שלב הסינון המתקדם- שגיעוט כתיב בוטות מידי (רגע אחרי שהוא משוויץ בכך שהוא עצמאי ואז מסתבר שאפילו בגרות הוא לא עשה) כל המגעולים שקוראים לי: “מאמי” (מי מכיר אותך??), “יפה שלי” (עוד בטרם ראה את תמונתי) או שמעיזים להגיד לי אחרי צ’יטוט קצר שהם רוצים להתחתן. גם אני רוצה להתחתן, אבל נראה לי שכדאי קודם לדעת עם מי?
מי שמצליח להחזיק איתי שיחה, אחרי שעבר את שאלון “גיל-מאיפה-מה אתה עושה בחיים” מגיע לרמה קצת יותר עמוקה- איזו מוסיקה אתה שומע? אוהב בעלי חיים? מעשן? מעטים הם שעוברים את השלב הזה אבל לחמודים ולאלו עם השם היפה אני עוד נותנת צ’אנס (עד שמסתבר שעידן הוא בעצם שמעון).
אחרי כמה דקות של צ’יטוטים, עשרות סינונים ודילוג מהיר בין חלונות אני מקפלת את הזנב בין הרגליים ולוחצת על האיקס האדום שיסגור לי את הצ’אט. ככה, באמצע חמש שיחות, עם כאב קל במפרק כף היד, וזה עוד הרבה לפני שהגעתי לפורקן.
כמו אישה נשואה שבעלה בוגד בה וכולם יודעים
אך היא יודעת אחרונה, כך גם אנחנו הקוראים הנאמנים שלך:
פעם כתבת מפורשות שאת עם ערן ורד בזוגיות מהשמים,
ופתאום מתגלה שאת מצ’וטטת ומחפשת כאילו כלום(אולי זאת היית את אתמול בתפוז?….)
בפוסט אחר כתבת שאת מאוימת בסחטנות מצד גורמים בעלה נידף.כתבת? וזהו השארת אותנו עם חלקיקי מידע
למרות כל ההפצרות לא נתת את ההמשך המתבקש.
תשמעי הגר, זה לא עסק…
אנא ממך תעשי לנו סדר,תסגרי לנו את הקצוות, כך מקובל.
ליבנו אינו עומד בשלל הארועים הדרמטיים שנוחתים
עלינו ממך.
מה את אומרת יש מצב?
קצת סדר-
אני וערן נפרדנו לפני חודש. נשארנו חברים טובים.
אני לא נכנסת לתפוז
באשר לעלה ירוק, מבטיחה שאחרי שסאגת המשפטים תגמר, אעדכן. נכון לעכשיו אני שומרת לי את זכות השתיקה.
“שתיקה שווה זהב הם טוענים…”
(פרס למי שידע באיזה שיר זה הופיע)
ולמרות זאת:
מחזיק לך אצבעות ומאחל לך הצלחה רבה במשפט
שבו לדעתי מר שם טוב אשם כבר מראש על התיחסותו
המזלזלת והמתנשאת לקבוצת אנשים גדולה.
את חייבת לזכור שלמרות המשפט מטרת הבלוג הזה היא
להיות אלטרנטיבה לקבוצת אנשים עריצים רודפי כבוד וכספי ציבור, שקוראים לעצמם ליברלים עלק.
לדעתי גם בימים קשים לבעלת הבלוג, הוא חייב לתפקד
ולהיות לוחמני וסאטירי ולא לאבד מן המומנטום.
אני מכבד את זכותך לשתוק תקופה ארוכה(..?)
אך במסגרת החוק ניתן גם ניתן לבקר את מי שאת
חפצה ואת מי שראוי לכך.
הדברים של שם טוב באנגלית שבורה בבריסל שם הקים
לתחיה ראש ממשלה שנתיים אחרי שהלך לעולמו מהווים
חלק קטן מהפטתיות שלו. יש מקום לוידאו ערוך
על כך…
שתיקה שווה זהב הם טוענים
ביבשה, אין זה ברור,
גברות שומרות על פה סגור
ומה בכלל יש להרבות כאן בדיבור
סחה!
“יש לנו מזל, יצור מסכן ואומלל!”
כל מי שחש כאן אומלל, חסר מזל
על מפתני דופק בבכי שאקסום רק בשבילו
אני עוזרת ולא רק לו
א. אני לא שמעון!
ב. צ’אטים זה לא מקום טוב גם לגברים. אבל הסיפורים שאת מספרת (המאוד הגיוניים…) מסבירים אולי למה יש כל כך הרבה גברים בצ’אטים יחסית לנשים, ולמה מי שנשאר הם רק בעלי הזימה.
עידן תדע לקבל מחמאות. יש לך שם יפה!