כללי ארכיון

0

כמעט 100 ימים של חסד בהולנד ו-10 שנים בפייס

היום בדיוק עברו שלושה חודשים מאז שעזבתי את הארץ. ותיכף מסתיימים להם 100 ימי החסד שאני נותנת לכל דבר חדש שאני מתחילה. מסתבר גם שבדיוק […]

היום בדיוק עברו שלושה חודשים מאז שעזבתי את הארץ. ותיכף מסתיימים להם 100 ימי החסד שאני נותנת לכל דבר חדש שאני מתחילה. מסתבר גם שבדיוק לפני עשר שנים התחברתי לראשונה לפייסבוק וחיי השתנו מכל כך הרבה בחינות, הבולטת בניהן היא דרכי המקצועית. ובהקשר של הולנד – יש לא מעט קבוצות כמו “ישראלים בהולנד” ו”ישראלים מבשלים בהולנד” שאני כל כך שמחה שהן קיימות כי הן עושות לי את החיים קלים יותר ועוזרות לי להכיר אנשים ולדעת דברים שכנראה לא הייתי מגלה בלי הפלטפורמה הזאת או לפחות לא בכזאת מהירות ונגישות.

והינה אני מתחילה להרגיש קצת מקומית – נוסעת בעיר כבר בלי וויז למגוון מקומות, פוגשת בסופר השכונתי אנשים שאני מכירה, נוסעת לעיר אחרת מעלה פוסט בפייסבוק ומגלה שממש איפה שאני נמצאת כרגע, נמצאת גם משפחה ישראהולנדית שהכרנו קצת לפני שהגענו (דרך הפייסבוק כמובן, וכבר הספקנו להפגש לפני הפגישה הספונטנית הזאת), מצליחה לדבר הולנדית משובשת אבל מובנת כשצריך ואם לא אני אז גאיה שעקפה אותי בסיבוב עם ההולנדית שלה וכבר בסוף החודש עולה קבוצה (פה יש קבוצות במקום כיתות) בבית ספר כי היא מאוד התקדמה, וההתאקלמות שלה פה בכלל מדהימה אותי.

קרא עוד »

0

שובו של השב”כ

אחרי שנים של שתיקה וצנזורה עצמית, הגיע הזמן לחזור לכתוב פה. זה כנראה יותר נוח עכשיו כשאני עם רגל אחת מחוץ לקלחת המזרח תיכונית הנקראת […]

אחרי שנים של שתיקה וצנזורה עצמית, הגיע הזמן לחזור לכתוב פה. זה כנראה יותר נוח עכשיו כשאני עם רגל אחת מחוץ לקלחת המזרח תיכונית הנקראת ישראל, ועם הרגל השנייה במדינת חלומותיי, המקום שבו כולם אוכלים צ’יפס עם מיונז, לא רק אני.

הרבה זמן חשבתי לחזור לכתוב, אבל הטריגר האמיתי קרה כשגיליתי פתאום שבלוגיי המוזנחים כבר לא באוויר. כמה דמעות, מיילים ועצות ממיטב המומחים (תודה לצבי טלית וטל גלילי!) והם חזרו. אבל כששאלו אותי למה בעצם אני רוצה להשאיר אותם באוויר, גמגמתי משהו על “סוגשל” תיק עבודות, או ערך נוסטלגי, כשבעצם, אחרי מחשבה נוספת, הבנתי שהדבר שהכי מפחיד אותי בכל הסיפור זה שלא יהיה לי מקום בלתי תלוי ועצמאי לכתוב מה שבא לי.

ובא לי, שלא תחשבו שלא בא לי. כל יום בא לי לכתוב. אפילו כשיש לי מחסומי כתיבה, בא לי לכתוב. יצא לי בעיקר לכתוב לעצמי. פוסטים שמעולם לא פובלשו, או סטטוסים סודיים ונעולים שהעליתי בפייסבוק לעיניי בלבד. שיום אחד פייסבוק יזכיר לי שפעם לפני X  שנים היו לי דעות כאל ואחרות על דברים.

קרא עוד »

2

תיאטרון האבסודר של המאגר הביומטרי

אתמול ניצחנו ובגדול – המאבק הציבורי נגד המאגר הביומטרי שוב הצליח לבלום את המשכיותו של החוק שהתחיל וניסה להמשיך בצורה עקומה, להחיל את עקימותו עלינו […]

אתמול ניצחנו ובגדול – המאבק הציבורי נגד המאגר הביומטרי שוב הצליח לבלום את המשכיותו של החוק שהתחיל וניסה להמשיך בצורה עקומה, להחיל את עקימותו עלינו ועל חשבוננו תוך כדי סיכון ופגיעה באזרחים. אמנם בעתירה הפסדנו, אבל זה בגלל שהשופטים אילצו את המדינה להסכים לשנות את הצו ולכן לא היו צריכים לקבל את העתירה.  בכל מקרה, בתום הפיילוט אפשר להגיש את העתירה שוב מבלי שיועלו טענות על שיהוי וזה גם הישג לא קטן – זה אומר שלא רק שלא דחו את הטענות שלנו, אלא שקיבלו אחת – המדינה התחייבה לשנות את הצו לפי שלושת הפרמטרים אותם רצינו להוסיף לצו:
1. מבחן הנחיצות
2. בדיקת חלופות
3. יצירת בדיקת חיצונית

לגבי הטענה השניה המבקשת לפסול את הסעיף בחוק הדן במאגר ביומטרי – הכל עוד פתוח מבחינתנו בבוא העת.

לסיכום: בית המשפט חייב את המדינה לקבוע קריוטריונים להצלחת הפיילוט .מה שאומר, שהכוח בידיים שלנו – לסרב לקחת חלק בניסוי ובכך להכשיל את הפיילוט.

חבל שהיינו צריכים להגיע עד בית המשפט העליון כדי שהם יעשו זאת… נעדכן במערכה הבאה.

תודה גדולה לדורון אופק, פרופ’ קרין נהון, האגודה לזכויות דיגיטליות והאגודה לזכויות האזרח!

הכנות אחרונות לדיון (בג"צ 1516/12) עו"ד אבנר פינצ'וק, עו"ד יהונתן קלינגר ופרופ' קרין נהון (צילם: עומר כביר)

הכנות אחרונות לדיון (בג"צ 1516/12) עו"ד אבנר פינצ'וק, עו"ד יהונתן קלינגר ופרופ' קרין נהון (צילם: עומר כביר)

1

פחדנית, אבל לא יכולה לשתוק יותר

אני מתאפקת מלכתוב בבלוג שלי עוד מהקיץ הקודם, בעיקר בגלל מקור הפרנסה שלי שמאוד אהבתי עד שהגיעה מחאת הקוטג’ וקרעה אותי מבפנים. עכשיו כשאני מובטלת […]

אני מתאפקת מלכתוב בבלוג שלי עוד מהקיץ הקודם, בעיקר בגלל מקור הפרנסה שלי שמאוד אהבתי עד שהגיעה מחאת הקוטג’ וקרעה אותי מבפנים. עכשיו כשאני מובטלת והריונית אני מקווה שאף אחד לא יזקוף את דעותיי לרעתי בהמשך דרכי התעסוקתית ומקסימום יתן לי ליהנות מהבנפיטס של ההורמונים.

בזנב מקופל בין הרגליים אני מודה – אותי המשטרה ניצחה. למה? כי אני מפחדת לצאת להפגין שמא מישהו אפילו בטעות יפול עלי או על הבטן התופחת שלי ויגרום לנזק טפו טפו טפו. זה מתסכל אותי עד איימים. שנה שעברה אמנם יצאתי להפגין אבל לא יכולתי להביע את דעתי באמת, כי בדרך עקיפה או ליתר דיוק די ישירה התפרנסתי מכל אותם גופים שיצאתי להפגין נגדם.

אני הייתי, בין היתר, הטוקבקיסטית בתשלום. כן כן, זאת ש”מבזבזת לכולנו את כספי המיסים” ודואגת שלפחות 20% מהתגובות יהיו חיוביות או ניטרליות כלפי הלקוח שלי. מיותר לציין שלא האמנתי למילה שכתבתי, וכל טוקבק שהעליתי גרר אותי, בתוך עצמי, למריבה והלכאה מנטלית אין סופית, שעד היום עוד צלוקה עמוק עמוק בתודעה שלי.

אבל כל זה כבר מים מתחת לגשר, היום הכעס שלי על עצמי הוא שאני מפחדת לצאת החוצה להפגין. לא יודעת אם ההריון הוא לא רק תירוץ. בהפגנות קודמות, בין אם בקיץ הקודם ובין אם שנים לפני כן, תמיד דאגתי להתרחק מסכנות, כי אני טיפוס כזה מושך אש בעל כורחי. איך שהייתי רואה יס”מניקים מגיעים הייתי בורחת כמו שפן. יש לי נסיבות מקלות, אבל עדיין – התסכול מהפחדנות הזאת מכרסם בי.

אני הכי חזקה פה מאחורי המסך, מאחורי המילים שלי. פה לפחות לא יכולים להכאיב לי פיזית, וזה סוגשל מנחם. אבל נמאס לי לפחד, ונמאס לי להתנצל על מי שאני ומה שאני חושבת. אני רואה כל מיני אנשים שכותבים ש”הם לא שמאלנים” והם “לא אנרכיסטים”. אבל סליחה, לשמאלנים ואנרכיסטים אסור להביע דעה? אותם האנשים המקטלגים בכלל לא יודעים מה הפירוש של שמאל ואנרכיה והופכים את זה לשמות גנאי כלפי אוכלוסיה שלמה של אזרחים טובים ואיכפתיים. כמוני. ואני אפילו לא ממש שמאלנית ולא ממש אנרכיסטית.

שבוע שעבר דפני ליף פנתה אלי בצ’אט בפייסבוק ושאלה אם אני מגיעה מחר להקים אוהל, מתנצלת ומבויישת הסברתי שאני קצת מפחדת מהאלימות המשטרתית כי אני בהריון כרגע, והיא הבטיחה שתקים גם אוהל בשבילנו. אחר כך שברו לה צלע וסובבו לה את היד, ואני אמרתי “מזל שנשארתי בבית”. אבל קיללתי ביני לבין עצמי את האופי החנוני הזה שהמחאה לבשה – זה לא פייר שהמשטרה משתלחת בנו ואנחנו שותקים.

שלא תבינו לא נכון – אני נגד אלימות, תמיד הייתי אבל משום מה ניפוץ החלונות של הבנקים שבוע שעבר גרם לי לגאווה. זו הייתה אלימות כלפי חלונות וזה עוד איכשהו בסדר, אפילו אם מי שניפץ אותם היו סמויים שרק רצו לחמם את האווירה. לפעמים יש בי “קינאה” מוזרה כזאת כלפי החרדים (שאגב חיים כאנרכיסטים אמיתיים לכל דבר) שעומדים מאחורי הדעות שלהם מלוכדים ונלחמים כמו לביאה המגינה על גוריה. אני בטוחה שאת אלו ששורפים כל שני וחמישי צמיגים לא עוצרים ומפוצצים במכות. הרי הם – כף המאזניים ואין סיכוי שתגיע הוראה מלמעלה לכסח להם את הצורה, זה בין כה לא יפחיד אותם כמו שזה מפחיד אותי.

אבל אותנו, הכבשים המובלות לטבח, החמורים שנושאים את החרדים על כתפיהם אל עבר המשיח, אותנו אפשר להכות. אותנו אפשר לדכא, אותנו אפשר להפחיד. כי אנחנו אנשים נורמטיביים סך הכל, וכל כך מגוונים – כל האנשים האלה שרוצים צדק חברתי. אין לנו באמת דעה פוליטית מאוחדת, אין לנו באמת מסר אחד ברור, אבל יש לנו רצון משותף למרות הכל – לחיות בכבוד במדינה הזאת, שלא ממש נותנת לנו להוציא את הראש מהעל המים.

כל הניסיונות של המירי רגביות והשרון גלים לעשות פופוליזציה למחאה הזאת לא יחזיקו מים – כי לעם הזה כואב, הרבה יותר מאף שבור או חלון מנופץ. מקווה שתצאו להפגין גם בשמי, ההריונית הפחדנית שנשארת בבית.

3

סיכום 2011 – השנה האחרונה שלי בשנות ה-20

זאת הייתה שנה שכמעט לא כתבתי בה פוסטים (שנת יובש לבלוג שפעיל כבר 5 שנים ברצף) אבל בכל זאת, החלטתי לעשות לה סיכום, באיחור אופנתי […]

זאת הייתה שנה שכמעט לא כתבתי בה פוסטים (שנת יובש לבלוג שפעיל כבר 5 שנים ברצף) אבל בכל זאת, החלטתי לעשות לה סיכום, באיחור אופנתי כמובן. למרות שלא פירסמתי, כתבתי לא מעט. פשוט לא יכולתי לפרסם מכל מיני סיבות. זאת הייתה אחת מהשנים היותר אינטנסיביות בחיי. כאקטיביסטית (דיי בדימוס מכורח הנסיבות) שעובדת בתחום הפרסום, הקיץ הזה היה קשה בשבילי ולא בגלל החום. בקיץ הזה נאבקתי בין הרצון שלי להיות חלק פעיל במאבק, לבין הרצון שלי להתפרנס ולהמשיך לעסוק בתחום שאני אוהבת, וכפי שכבר הבנתם – השכל ניצח. כן כן, גם אני התבגרתי.

את השנה התחלתי בעבודה חדשה, שפינטזתי עליה בערך מאז שהכרתי את הפייסבוק. אם הייתי יודעת מה הולך לקרות בקיץ הזה, סביר להניח שלא הייתי נכנסת לזה מלכתחילה. אבל בתור אדם שמציב לעצמו מטרות על מנת להשיגם, לא הייתה ואין לי שום כוונה לעזוב את התחום. אני אוהבת את עולם התקשורת וכמה שהוא יכול להיות חרא, ככה הוא גם הכי מעניין. הוא סוגשל מיקרוקומוס של מדינת ישראל בה גם – אף פעם לא משעמם.

2011 השנה בה הוול הפך לטיימליין

השנה חשבתי, יותר נכון חשבנו (אני ובעלי) ברצינות לעזוב את הארץ. בהתחלה חשבנו לעבור לצפון (כי מי יכול לקנות בית במרכז?). ראינו כמה בתים ואפילו ננעלנו על אחד. העסקה נפלה כשגילינו שהקרקע ממושכנת ואנחנו לא יכולים לקחת עליה משכנתא ובדיוק אז גם לא היה עלינו איזה מליון שקלים במזומן. מעבר לכך, כשביררנו על עבודה בצפון, גילינו שבתחום שלנו אין ממש עבודה מחוץ למרכז אז חשבנו מה ואיך לעשות כדי שנוכל לחיות באיכות חיים טובה יותר.

ואז הגיע הקיץ ואיתו האוהלים שהיו מטר מהבית שלנו. בחודש הראשון בילינו שם לא מעט ערבים. חוזרים מהעבודה ויוצאים להסתובב. הלכנו לכל הפגנה, למעט הפגנת המיליון, סלחו לנו שטסנו לירח דבש שנקבע עוד לפני הקמת האוהל הראשון… אפרופו הירח דבש, הוא זה שחיזק אצלנו את הרצון לעזוב. לפני כן חשבנו על קנדה – אבל היא קרה, ועל אוסטרליה – אבל היא רחוקה, ואז גילינו את ברלין.

2011 השנה בה טסנו יחד לחו"ל בפעם הראשונה

שם אמנם מרוויחים בערך כמו בארץ, אבל המחירים זולים מתחום המזון ועד לאלקטרוניקה. המדינה מסבסדת לימודים (לא לאברכים!), עוזרת בקיצבה חודשית למגדלי בעלי החיים ואם אין לך קעקועים אתה נחשב חריג. האווירה בעיר הזאת שמריחה כמו הבישולים של סבתא שלי ז”ל, קסומה ורגועה עד כדי שנראה שאפילו להומלסים טוב שם יותר מלהומלסים בכל מקום אחר. איך שחזרנו לארץ התחלנו לברר אם נוכל להוציא דרכון אירופאי כלשהו. אגב התמונה מפראג.

אבל אם לומר את האמת, עם כמה שקשה פה בארץ אני לא באמת רוצה לעזוב. נעים לי וחם לי בחרא הזה. אז אני לא אחייה ברווחה כלכלית ולא אוכל לתת לילדים שלי את כל מה שארצה, אבל אני אשאר פה, בארץ שלי שאני כל כך מכירה, עם השפה שלי שאני כל כך אוהבת, קרובה למשפחה ולחברים. כל השאר לא באמת חשוב וכבר הבנתי שאין ממש ביכולתי לעשות משהו כדי יותר מדי לשנות את המצב.

באחת ההפגנות הגדולות מתוך: http://links.visibli.com/share/jdYnp9

איך אומרים אצלנו – לפעמים העיקר הוא בנצחונות הקטנים. אני מאחלת ל-2012 שתהיה שנה של נצחונות קטנים – אם בנושא חופש הביטוי, אם בקידום הלגליזציה, אם בהכשלת המאגר הביומטרי… כי יותר מרווחה כלכלית חשוב שזכויות האדם ישמרו. בלעדיהם, אין לנו זכות קיום. אך למרות כל זאת ולמרות שלכולם כבר נמאס ואין כוח, אסור להפסיק להאבק למען עתיד טוב יותר, זה אפשרי וזה בידיים שלנו. אל תשארו אדישים!

רעים העצב, המרירות והולם הלב, אך רע מכל השריון הקהה של האדישות, המוות בעודנו חיים.
– חנוך לוין

3

עברית קשה שפה – פייסבוק, זכר או נקבה?

נתקלתי עכשיו בסטטוס של איזה מותג שלא נזכיר את שמו (בכל זאת נכנסה כבר שבת וזה), שסיפר על השינויים בפייסבוק והתייחס אל הפייסבוק כנקבה – […]

נתקלתי עכשיו בסטטוס של איזה מותג שלא נזכיר את שמו (בכל זאת נכנסה כבר שבת וזה), שסיפר על השינויים בפייסבוק והתייחס אל הפייסבוק כנקבה – “פייסבוק שוב שינתה פניה”. משהו במשפט צרם לי, למרות שנראה לי שזה הגיוני. הלא פייסבוק היא רשת חברתית, ולכן פייסבוק היא נקבה. כבעלת תואר בארכיאולוגיית השפה העברית (מאוניברסיטת שקר כלשהו כמובן), חובבת משחקי מילים וגרפומנית עם תעודות, תהיתי מה נכון לומר:

  • פייסבוק היא רשת חברתית גדולה [לוגית, נקבה עושה לי הגיון]
  • הפייסבוק שוב קרס לי [מוזיקלית, זכר נשמע יותר טוב]

השתמשתי בכלי הלא-ברור-מגדרית הזה, וכתבתי סטטוס (כן כן, בפייסבוק!) ובו שאלתי “פייסבוק, זה זכר או נקבה?” שבעים תגובות ושעתיים מאוחר יותר נראה לי שמצאתי את התשובה. נועה פלג קשרו, בעלת תואר מאוניברסיטה אמיתית (בניגוד אלי) נתנה את ההסבר שגרם למוח שלי להבין שגם זכר הוא נכון לוגית ולא רק מתנגן טוב. וזו תשובתה:

בדרך עלו כל מיני דעות: על כך שהפייסבוק היא נקבה והיא די שרמוטה (כולם מלייקקים לה, וכל היום “נכנסים” אליה), או שהפייסבוק הוא זכר בודד ועלוב (כשהוא מבודד – ללא צמד המילים “רשת חברתית”), או שזה בכלל תלוי-קונטקסט. זה שם פועל או שם תואר? זה בכלל עצם, או שאולי זה הנושא?

אחרי שראיתי שהדעות חלוקות הגעתי למסקנה שמדובר באנדרוגינוס. פייסבוק זה גם וגם. מישהו החליט שזה לאו דווקא אומר אנדרוגינוס – זכר ונקבה זה גם סקס. בקיצור זיון שכל אחד גדול. עכשיו החלטתי לפתוח את הנושא לדיון שהחל בסטטוס בפייסבוק גם לטובת אנשים שלא חברים שלי או לא עוקבים אחרי בפייסבוק (מעכשיו זה אפשרי, ממש ציוצי), גם מתוך עניין רב בפלורליזם – מכל מלמדי השכלתי, וגם כי למרות תשובתה המלומדת של נועה, אני עדיין לא שלמה עם כך שפייסבוק זה עצם גבר. אז מה דעתכם?

אגב, שמתם 3> שההבדל בין תשובה לתגובה זה ש.ג? מזל שיש את מי להאשים 🙂

ועוד אגב, אחרון מבטיחה: הידעתם? השימוש באינטרנט לפייסבוק עבר את השימוש לפורנו, כך גם לפי הצ’ק-אינים

1

מעורבות היא הלייק החדש

פייסבוק עוברת מתיחת פנים עצבנית בתקופה האחרונה ועושה רושם שזה לא עומד להסתיים בקרוב. עוד לא נרגענו מהשינויים שנחתו לנו בעמוד הבית ואטוטו גם משתנה […]

פייסבוק עוברת מתיחת פנים עצבנית בתקופה האחרונה ועושה רושם שזה לא עומד להסתיים בקרוב. עוד לא נרגענו מהשינויים שנחתו לנו בעמוד הבית ואטוטו גם משתנה לכולם הפרופיל, אם תרצו תוכלו להקדים מכה למכה ולהנות מהעיצוב החדש בכמה קליקים בבלוג של אתי (טוב זה לא מכה זה ממש מגניב). היום שוב דווח על שיבושים בפייסבוק וזה סימן שהינה עומד לקרות כאן משהו חדש. תכירו את השחקן הראשי החדש של פייסבוק – המעורבות (engagement) אחד הכלים היותר חשובים עבור מפרסמים ואנשי שיווק בפייסבוק.

חידושים בתובנות העמוד (אינסייט):

ניתן למדוד את ביצועי העמוד באמצעות מדדים חדשים כגון: החברים של המעריצים (חברי העמוד), אנשים שמדברים עליו וסך כל התפוצה שהושגה (Total reach)

ניתן להבין יותר איזה תוכן שעולה בעמוד מייצר תהודה בקרב קהל היעד ע”י גישה וניתוח מפורט של המעורבות המושגת (engagement) והמידה שבה  תוכן יכול להיות משותף בתוך פרק זמן קצר (ויראליות שנוצרת ע”י התכנים שעולים).

אופטימיזציית אסטרטגיית הפרסום, כך אנשים ינטו יותר לספר לחברים שלהם על עמוד שלך.

היות וכמות אנשים שמדברים על עמוד המותג היא דרך טובה להבין את רמת המעורבות, הנתון הזה יופיע מתחת לנתון מספר המעריצים בעמוד, כך שכל מי שיבקר בעמוד מיד יוכל לקבל את תחושת המעורבות על בסיס כמות האנשים שמדברים על עמוד המותג.

מודעות פרימיום:

הגעה למעורבות מקסימאלית של מעריצים ולא-מעריצים שמים את התוכן של עמוד המותג בדך הבית מול קהל יעד אידיאלי. זאת אומרת – אם לאנשים בפייסבוק יש חברים שהם מעריצים של העמוד, מודעת פרימיום “תזהה” שיחה על העמוד ותדע  להציג לצידה את המודעה. מודעת הפרימיום תדע לתת חוויה כוללת של האינטראקציות בעמוד גם בתצוגה החדשה שלה וגם בעדכונים על קיר הבית של פייסבוק (News Feed).

4

רפי, הצלת לי את המחשב!

בורכתי בלא מעט מכרים עם תואר ואף דוקטורט ב”מידע לא נחוץ”, כאלה שאני יודעת שאם נתקעתי במשהו שאפילו ד”ר גוגל לא עוזר לי (נדיר) אני […]

בורכתי בלא מעט מכרים עם תואר ואף דוקטורט ב”מידע לא נחוץ”, כאלה שאני יודעת שאם נתקעתי במשהו שאפילו ד”ר גוגל לא עוזר לי (נדיר) אני יכולה לפנות אליהם ולקבל תשובה במהירות שלא תבייש אף מנוע חיפוש רציני. למשל:

  • סבא – תנ”ך מהלך על שתיים
  • אבא – הוא תמיד יודע הכל
  • בעלי – שתמיד מחלץ אותי כשהזיכרון שלי מסרב לשתף פעולה
  • שי – שחזק בעינייני הגיקיה על כל גווניה
  • אתי – מלכת הפייסבוק והאנדרואיד
  • ורפי – בנדוד של בעלי שאתמול בשלושה קליקים קטנים עשה פלאים למחשב שלי שבקושי זז.

את מה שרפי חולל במחשב שלי, החלטתי לשתף עם העולם (או לפחות עם קוראי הנאמנים) – כי זה פשוט, ופשוט גאוני עד לא הגיוני.

יש לי בטן מלאה על ביל והחלונות שלו. למרות שכולם משתמשים בהם (בארץ בעיקר באופן מופרז) אני משתדלת איפה שאפשר להשתמש בתחליפים. אם זה דפדפן פיירפוקס במקום איכספלורר, אם זה גוגל דוקס במקום וורד, אם זה ג’ימייל במקום אאוטלוק ואם זה לינוקס (כשיש לי מספיק ביצים כדי לעזוב את החלונות, במחשב שאנחנו לא עושים בו שימוש בתוכנות גרפיקה).

לכולם יש באגים, זה לא שחלונות היא משהו מיוחד (היא פשוט נפוצה לאללה) אבל הבאג הזה שגרם למחשב שלי לזחול, כשמעל 800 מהזיכרון שלו בפעולה גם אם רק חלון אחד פתוח לי במחשב (!) טימטמה לי את השכל. מה לא עשינו? ויתרנו על הגרפיקה היפה של וינדוס 7, הורדנו ים פיצ’רים במערכת ההפעלה, ועדיין – חילזון.

ואז בא רפי וסיפר לנו על הבאג ההזוי ביותר שנתקלתי בו בחלונות, במגש למטה עם האייקונים. בגלל שהוא כל כך הזוי וכל כך משמעותי החלטתי לשתף אתכם איך הזיכרון הפסיק לטחון לי את המחשב וירד מממעל 800 לפחות מ-400 בתוך שניה.

איך לשפר את ביצועי המחשב בשלושה קליקים בלבד

1. קליק ימני על מגש האייקונים ולחיצה על מאפיינים

Tray icons

2. לחיצה על התאמה אישית להתראות אייקונים (או איך שלא קוראים לזה בעברית)

3. סימון “וי” בריבוע ליד “תמיד להראות אייקונים והתראות..” וזהו .  אצלי  השימוש בזיכרון המחשב ירד בחצי! מה אצלכם?

10

הסטטוס הזה הוא אני

יש לי יום חופש היום והחלטתי לנצל אותו עד תום. קמתי לי בבוקר, הלכתי לעשות בדיקות דם וחזרתי הביתה חצי מעולפת. כמה דקות אחר כך […]

יש לי יום חופש היום והחלטתי לנצל אותו עד תום. קמתי לי בבוקר, הלכתי לעשות בדיקות דם וחזרתי הביתה חצי מעולפת. כמה דקות אחר כך נרדמתי. כשקמתי, כמובן נכנסתי לפייסבוק לבדוק מה קורה. בבוקר עוד התווכחתי עם איזה טוקבקיסט מטעם, שהתנגד למאבק האוהלים והגן בחירוף נפש על המדיניות הקלוקלת בארץ. לשמחתי הטרול השתתק, אבל לא איחר טרול אחר למלא את מקומו.

בטרם התפנתי להגיב גם לו, עברתי לפרופיל שלי וחשכחו עיניי. בזמן שישנתי עלה ססטוס בעמוד שלי בצירוף כתבה. לא כתבה שיש לי משהו ספציפי נגד התוכן שלה. במקרה יש לי איזו דעה על הנושא, כן אני בעד שיום ראשון יהיה חופשי! ובלי לקרוא את הכתבה אפילו, אני יכולה לומר שאני לא מאמינה שזה יכול לפגוע בנשים, כי במה הן שונות מגברים בדיוק? מה יום ראשון שלי שונה מיום ראשון של בעלי? שלי מלווה בציוץ ציפורים ונצנצים ורודים? שלו מתחיל בערב ונגמר בבוקר? לא.

הסטטוס נראה כל כך אמין (בכל זאת, ח”ח)  שאחד החברים הגיב לי עליו, ולרגע תהיתי אם קמתי מתוך שינה נגשתי למחשב, קראתי משהו ועוד טרחתי לפרסם אותו בצירוף שאלה ואני בכלל לא זוכרת. תוסיפו לזה את שלל תחלואי בתקופה האחרונה, (יש לי משהו ועוד לא יודעים מה הוא, זוכרים – בדיקות דם בבוקר) ותנסו לדמיין את הפרצוף ההמום שלי.

לדעתכם האם זה לגיטימי? אמנם היה כתוב על זה איפשהו בתקנון… אני חושבת שעבור דבר כזה היו צריכים לתת דגש מיוחד וכמו בדוא”ל שיווקי לתת לי את האופציה לסמן וי על שימוש בפרופיל שלי ע”י סטטוסים לקידום תוכן של האתר.

מבחינתי הם ניצלו את מאות ואלפי החשיפות שיש לסטטוסים שלי בלי לקבל אישור מפורש ואני רואה בזה לא רק חדירה לפרטיות אלא גם סוגשל ניצול. כן הייתי צריכה לקרוא את כל האותיות הקטנות, ולשאול “מי באמת עושה את זה?” לא פוטר אותי מאחריות. אבל עדיין, יש בי הרגשה של חילול הפרופיל שלי וצורך עז לשאול אתכם, מה אתם חושבים על זה? אני מגזימה?

זה שאני פרנואידית לא אומר שלא רודפים אחרי 🙂

2

לגליזציה עכשיו. כי פאקינג הגיע הזמן!

כן, אנחנו שוב מדברים על קנאביס. לא על חשיש, לא על מריחואנה, לא על גראס. על קנאביס, כי זה הוא שמו של הצמח הכי מופלא […]

כן, אנחנו שוב מדברים על קנאביס. לא על חשיש, לא על מריחואנה, לא על גראס. על קנאביס, כי זה הוא שמו של הצמח הכי מופלא שנברא אי פעם עלי אדמות. צמח שמרפא מגוון מחלות מרמת הכאב ראש ועד רמת הסרטן, מחדש תאים, מקל על כאבים, מעורר תאבון וזה רק מה שניתן להפיק מהצמח בתחום הרפואי. יש לו עוד שימושים רבים בתחום הטקסטיל, החבלים, הצבעים, שמנים, הדלק ועוד מגוון רחב של תחומים. אה, זה גם צמח שלא צורך הרבה מים (ישראל מתייבשת וכו’… יש פתרונות נוספים מאשר להגיד לאזרחים להתקלח פחות זמן! לתשומת ליבה של הממשלה)

עושה רושם שגל המהפכות בעולם מתחיל להשפיע לכיוון אחת המהפכות החשובות ביותר בהיסטוריה. ברחבי העולם מתפרסמים מחקרים, ממצאים ומסקנות על חוסר היעילות של המדיניות העולמית, ובראשה ארה”ב, כלפי סמים הקלים בפרט והשאר בכלל הוכחה ככשלון עובדתי. ה”ממצאים” (לעעע!! באמת?!) בנושא צצים לאחרונה כפטריות אחרי הגשם, וריח של שינוי מתחיל אפילו כאן בארץ.

אולי זו הפתיחות והשיחה בנושא, אולי זה גילי המתקדם (היי, אני כבר 6 שנים בעיסקי הלגליזציה, דברים השתנו) אולי זה פשוט כי שוב לא התאפקתי לסתום את הפה שלי (כן אני יודעת שהחיים והמוות ביד הלשון. פאק איט) אבל היום, בצעד חסר תקדים החלטתי לנסות לתקשר עם המשטרה בפייסבוק בנושא.

כבר דיברתי שוטרים לא פעם בנושא הקנאביס, בניסיון להעביר אותם לצד “שלנו”. כשאתה מדבר איתם אחד על אחד הם מסכימים. לא אחד, לא שניים, הרבה יותר. הם מבינים את המשמעות הכלכלית של הרדיפה אחר צרכני הקנאביס, שרק הולכת וגוברת, כי כולם מבינים ששיקרו לנו מאז תחילת המאה הקודמת, ממניעים כלכליים וגזעניים, וכלל לא כשרים (אפרופו כשר, זה כשר ובתנ”ך זה נקרא “קנה בושם”).

אך השיחות עם השוטרים אף פעם לא היו פומביות. הם פחדו להביע את דעתם בנושא ולא יכולתי שלא להבין ולכבד את רצונם. אבל אם אתם בפייסבוק חבר’ה, פתחתם ערוץ דיבור ישיר עם העם וזה צעד מבורך וחשוב. חייבת לציין שבהתחלה אפילו פחדתי לעשות לייק לעמוד שלהם, אבל הוא התחיל לעניין אותי כי שמעתי שהוא מנוהל מאוד טוב ושהם מגיבים ופועלים ממש בזמן אמת, מנצלים את המדיום. אז עשיתי לייק, והבטחתי לעצמי להיות עוקבת ברטט (יעני לא מגיבה בעמוד, מקסימום משתפת ממנו אייטמים). זה שאני פראנואידית לא אומר שלא עוקבים אחרי, אבל שוב – פאק איט.

עד היום שמרתי את הבטחתי לעצמי, עד שבפיד שלי עלה האייטם הבא ממשטרת ישראל העמוד הרשמי :

אז כמו שאמרתי, לא הצלחתי להתאפק והייתי חיבת לשאול:

חיכיתי חיכיתי. ומי לא ענה? משטרה! בנתיים מישהו העיר על סדר העדיפויות של המשטרה, לא יכולתי שלא להסכים וזה גם לגמרי שווה ציטוט.

בסוף היום נואשתי. לקחתי בחזרה את המחמאות שנתתי למשטרה. הם לא באמת מגיבים לכל אחד. לא באמת אונליין. אני לא יודעת אם זו התעלמות או פשוט אף אחד לא טרח לעבור על התגובות.

מקווה שאולי הפוסט הזה יעורר אנשים להכנס לעמוד המשטרה בפייסבוק ולשאול שאלות. אם לאנונימוס הם מגיבים זה כנראה כי הם באו במסה. אז בואו גם אתם שוחרי לגליזציה, בואו ותראו להם שעל הגל הזה אנחנו עולים, בלי פוליטיקה ובלי אלימות (גם לא מילולית) הפעם לא נוותר. הפעם עושים לגליזציה.