איפה החשפן ואיפה החתן?

פורסם ב-1.7.08
24 דקות

זאת הפעם הראשונה שחברה בגילי מתחתנת, ופעם ראשונה שהוזמנתי למסיבת רווקות. ההרגשה הזאת, של הבנה עמוקה שהגיעה העת, הזכירה לי צו גיוס

לפני שבועיים הוזמנתי למסיבת רווקות של קולגה, ויום אחרי זה חברת ילדות שלי הודיעה לי שהיא מתחתנת. ואם זה לא מספיק, ידיד שלי התקשר להגיד לי שאוטוטו אשתו יולדת. בראשי החלו להתרוצץ מחשבות הזדהות עם קפטן הוק.

ב”ארץ לעולם לא” שלי, השעון התחיל לתקתק יחד עם קולות הרקע של סבא וסבתא – בהאנג אובר שלמחרת המסיבה. הם שאלו אותי בפעם המיליון מתי אתחתן, בדיוק באותה נשימה ששאלו אותי מה שלומי. “טוב תודה“, אני עונה, “לא בשנים הקרובות“. אבל רגע — כבר כמה שנים אני עונה להם את אותה התשובה.

זאת הפעם הראשונה שחברה בגילי מתחתנת, ופעם ראשונה שהוזמנתי למסיבת רווקות. הייתי בלא מעט חתונות של חברים ומשפחה, אבל הם תמיד היו גדולים ממני וידעתי שיש לי עוד זמן. ההרגשה הזאת, של הבנה עמוקה שהנה הגיעה העת, הזכירה לי את צו הגיוס שקיבלתי. לא הפסקתי לבכות כמה ימים וייחלתי לעצמי לברוח מהארץ – או לשבור רגל.

זה לא שאני לא מודעת לגילי, אבל יש לי בעיה עם שיגרה – דבר שגורם לי להימשך לריגושים כאילו אני ילדה בת שש עשרה. האוטומט שלי מכוון על גברים ודברים מעניינים ומסעירים, כאלה שרחוקים מלעשות את החיים שלי שקטים ויציבים. בלי אקשן ודרמה הכול נראה לי אפור ומשמים כמו מהדורת חדשות בערוץ הראשון.

מסיבת רווקות, לעומת זאת, חייבת להיות מעניינת ומרגשת. חבורה של רווקות כוסיות משתכרות, רוקדות ודופקות פוזות למצלמה – זה הכי “סקס והעיר הגדולה”. הייתה עיר גדולה, אבל סקס – לצערה הרב של כלת השמחה – לא היה. על כל גברבר חסון שנכנס בדלת המועדון היא שאלה “זה הוא? זה החשפן שלי?”. אבל לא חשפן ולא נעליים. החבורה השמחה הסתפקה בנדידה בין ברים בעיר.

עבר שבוע והגיע יום החתונה, היום שמבשר מבחינתי את תחילת עונת החתונות של ילידי שנות השמונים המוקדמות. התרגשתי כאילו אני מינימום האמא של הכלה. כל כך התרגשתי שבסוף החתונה עיקמתי את הרגל ושברתי אותה. אמא שלי החליטה שלשבור רגל בחתונה זה מזל טוב.

ואכן היא צדקה – אנשים לא מפסיקים להתעניין במצבי ושואלים איך אני מסתדרת. אפשר לומר שאני מקבלת תשומת לב שכל כלה מייחלת לעצמה ביום חתונתה. זו בעצם כל מטרת החתונה לא? מי בכלל זוכר איך החתן נראה?

Facebook Comments

עלינו הגר