פורסם ב-17/6/08
24 דקות
אני שמאלנית נאורה ומאמינה שכל בני האדם שווים – או לפחות כך חשבתי עד ששתי ערביות עלו לאוטובוס שלי
זה לא מראה מרגיע במיוחד לראות שתי ערביות עטופות בבדים שחורים, עולות עם שק גדול ואטום לאחד מקווי האוטובוס העמוסים ביותר שעוברים בלב תל אביב. עם כמה שהנפש היפה שלי שואפת לשמאלנות נאורה, כמעט קפצתי החוצה מהאוטובוס. רק שהרגליים שלי שיקשקו יותר מדי, והצד החסכני שבי (מה, נחכה עכשיו לאוטובוס הבא ושוב נשלם על נסיעה?) חבר לשאיפות האחרות שלי והקפיא אותי בכיסא, מחבקת את התיק שלי קרוב קרוב כאילו הוא יעזור לי במשהו.
ומה אם הן לא סתם נוסעות ליפו? מה אם זה לא שק תמים של בגדים? לא, לי זה לא יכול לקרות כי אני לא נגדם. אני לא נגד אף אחד. להיפך, אני כל כך תומכת שאפילו חציתי פעם את הגבול כדי לשאוף גז מדמיע חינם מתנת צה”ל, ולהפגין איתם על גדר ההפרדה שקטעה להם את הפרנסה, כשעברה בניגוד להוראת בג”ץ בתוך מטעי הזיתים. כמה חבל שזה לא רשום על המצח המכווץ שלי, או על העין שקופצת לי עכשיו מעצבים. עצבים גם על זה שאני בכלל חושבת מחשבות כאלו על שתי נוסעות חפות מכל פשע.
צר לי, אבל זה המצב. למי שחי במדינה ספוגת טרור קשה שלא לפתח איזו פרנויה כזו או אחרת כלפי כל ערבי עובר אורח. ביני לבין עצמי אני מהרהרת ממה אני מושפעת יותר – מגזענות מבחילה או מאידיאולוגיה תמימה – והאם פחד הוא לא תירוץ עלוב להתפוררות העקרונות שעליהם חונכתי וגדלתי: לא לשפוט אנשים על פי סטיגמות, ולא לעשות משפט שדה בלי ראיות או סיבות ממשיות. ביום שבו הפחד גבר על הבושה הבנתי שגם עיקרון ברזל יכול להחליד. במיוחד כשהוא מרגיש שהוא הולך ונדחק לכיוון הים, שם הלחות גבוהה.
זו הייתה אחת הנסיעות הארוכות ביותר שהיו לי בחיים, חמש עשרה דקות של אימה שנראו כמו נצח. אבל מה זה מול שמונה שנים (והיד עוד נטויה) שהסטאטוס־קוו המטופש הזה – קצת קסאמים בשדרות, קצת הפצצות בעזה, הרבה חרא, מתקיים באין מפריע? המציאות היומיומית במדינה נראית כהפקה הוליוודית סוג זין (כמו זה שתושבי שדרות מקבלים מהממשלה), כך שלא צריך הרבה כדי להיכנס לסרט אפילו מנסיעה באוטובוס.
הפתרון היחיד שאני מוצאת כרגע עם פוטנציאל להרגיע אותי קצת, לפחות עד שאתחיל לפחד שהאיראנים יפצחו עלינו גרעינים, זה לקנות אוטו. ככה לפחות אחסוך לעצמי את ההתמודדות עם נסיעות בקווי אוטובוס מועדים לפורענות. אז אוכל לחזור להתעסק בבעיות קצת יותר חשובות – כמו איפה לעזאזל אני מוצאת חניה בעיר הזאת, ואיזה באסה שמחירי הדלק עלו. לזה אני קוראת פוסט שמאלניזם. כי הדחקה היא לא מילה גסה.
כן, עברתי אותו דבר בדיוק.
http://www.notes.co.il/dvorit/40912.asp
אתם השמלאנים
בסוף אתם תמיד חוזרים הבייתה
כבר אמרתי לך את זה, אבל עכשיו שישאיר סימן.
מעולה.
הי גנגס
את כבר יודעת שאני לא תמיד מסכימה איתך בנושאים הנ”ל אבל הכתבה ממש מעולה ואם תמשיכי כך בטח תגיעי רחוק מאוד חבל על הזמן!!!!!!!!!
לא לבחד מתוקה בחד זה לא בשבילך יא הגר בת לילה מה לאכול חומס עם כנפה אצלנו זה בסדר
ולהתבוצץ איתנו לא טוב לך ? בכלל מה מחפשת בחיים אלה המאפניים חניה גז כסף אין בטחון חרא
של חיים כבר יותר טוב למעלה אוחתי עם אום כולטום וקורט קוביין.אם את רוצה תבואי לכפר שלנו
תמצאי גבר אמיתי תעשי עשר ילדים אוללה חיים תובים.
אבל פתרון אחי טוב זה לשים עלייך בד שחור גדול ואז יש לך מקום באוטבוס אף אחד לא יושב לידך.
אף אחד לא מציק. מה אומרת יא הגר חבבתי ?
אוטו?????????
זה הפיתרון????????
אני לא מכיר אותך בכלל!!!
הפיתרון הקודם היה 12.
רוצה לדעת איך הגעתי אליו? אז הינה: 40 שנות כיבוש + 8 שנות קאסמים = 48
48 זה שנת הקמת המדינה שקיימת 60 שנה, ולכן –
60-48
=
12
בקיצור, עם 12 אין לי הרבה מה לעשות, לכן החלטתי שאוטו הוא פיתרון יותר טוב.
ואם ישבת איתי אתמול לאכול צהריים, לא יעזור לך בית דין – אתה מכיר אותי וחצי!
חמוד לך, אני אוהב איך שאת כותבת 🙂
איפה כל המודעות הזו בלייב?
12 זה בשבילי גם סדין אדום:1.2 מיליון ש”ח בזבוז כספי מפלגות של כנופיית העלה ירוק המחוק .מצטער ככה המוח שלי עובד..
כמדומני זה היה 1.3 מיליון ש”ח
תודה על התיקון הגר. בזכותך אני ישן בשקט שמישהו עומד על המשמר במדינה המושחתת הזאת,
ומול המפלגה המושחתת המאוסה ההיא.
ולגבי הפוסט עצמו:אני מאד מזדהה עם מה שכתבת. גם אני משתמש בתחבורה ציבורית
וחווה את אותה האימה כל פעם מחדש, ואין לי דבר כנגד ערבים שחיים כאן.פשוט נראה
שהטרור הקיצוני לא סופר גם אותם.חבל.