מה-לללללב

קוראים סדרתיים שלום, (זה לא נאמר בציניות או ליגלוג, אלה בהערכה ויראת כבוד כנה)

הפוסט הזה מיועד לכם קוראי הסדרתיים ( בעיקר לאלו שאני יודעת עליהם כי הם מגיבים), וישעמם כל עובר אורח. ראו הוזהרתם!

אני יודעת שמאז שקיבלתי טור, נראה כאילו הזנחתי קצת את הבלוג. למרות שזה לא ממש נכון, כי בעצם, הטור הוא הבלוג, רק שסוף סוף משלמים לי על זיוני השכל שלי, ועוד אומרים לי שזה טוב (נו אולי עוד כמה שנים אני אבנה הערכה עצמית, בינתיים אני אמשיך להיות סרקסטית בנושא…) בכל מקרה, מי מכם שיודע ומי מכם שלא, אני קורעת ת’תחת בעבודה, וכל הזמן לוקחת על עצמי עוד ועוד דברים (עוד מעט פירוט, רגע), כך שאין לי ממש זמן ו/או כוח לכתוב עוד, אפילו כבר קרה שנאלצתי להכריח את עצמי לכתוב בגלל דד ליין. שזה ביאס אותי כי אחד הדברים הכי כפיים בבלוג זה שאתה יכול לכתוב בו כשיש לך מוזה (כמו עכשיו נגיד 🙂 ) וכשאין לך אז אפחד לא מכריח אותך.

תמונה מטור שצונזר, בגלל שהוא היה על חברת הוט. ואם עדיין לא הבנתם למה הוא צונזר אז תחשבו קצת, או שתשלחו לי מייל ואני אסביר לכם

עוד דבר פאן בבלוג, זה שאין צנזורה. אוקי זה יכול להוביל לבתי משפט בסופו של דבר, אבל היי – היום בלימודי משפטים כאשר מלמדים על דיני רשת, הקייס שלי נלמד שם, כי אני הבלוגרית הראשונה בארץ שנתבעה לשלם בעוון הוצאת דיבה (מסורת משפחתית אצלינו להכנס כתיקים לפקולטה לעוכרי הדין [המ.בינה תבין] ), אבל טפו טפו, הרייטינג כבר שנתיים בעלייה. אפרופו, מפאת חוסר הזמן, ביטלתי את התוכנית שהייתה לי לחגיגות השנתיים לבלוג שחל בראשון למארס. תיכננתי לעצב מחדש את הבלוג, יש לי אפילו קונספט, וקצת דברים מוכנים, אבל נו, אני מעאפנה. אולי בחגיגות השלוש 🙂

אז כן, הזנחתי את הבלוג, לטובת כל מיני דברים אחרים. והבטחתי פירוט ולכן אקיים:

ראשית, הכתיבה לעיתון. היא גוזלת ממני זמן ואנרגיות. בגלל שזה מתפרסם בעיתון, ואין לי אפשרות לגעת בזה אחר כך, לוקח לי יומיים לפחות “ללדת” טור. לעומת זאת, את הפוסט הזה, אני כותבת ומשגרת לכשאסיים. גם הקטע הזה של כמות מילים תמיד מטרידה אותי. בהתחלה כתבתי 300 מילה. ואחר כך 450, ואז 400. כך שכל שבוע הטור שלי נראה אחרת וזה עיצבן אותי. לכן היום, אני שואפת תמיד לאיזור ה-400 מילה. זה נראה לי הכי מתאים. בכל מקרה, אני פדנטית, אז זה עוד גורם מפריע ומעכב.

שנית, העבודה היומיומית שלי, היא איך לומר… מטורפת לפעמים. למי שלא יודע, אני תומכת גרפית/מנהלת פרוייקטים גרפיים ב”ידיעות טכנולוגיות” (נא לשמור את הירידות על זה שאני פטריוטית לעבודה, למקום אחר. זה פוסט רציני פה!) שאגב עוד מעט משיקה אתר חדש, ועל זה תקבלו פוסט נרחב כי בין היתר אני בצוות מקבלי ההחלטות (אח, איזה אישה חשובה אני!) בעיניין מיתוג החברה, כך שיהיה לי הרבה מה לספר ולהשוויץ. אז כך, במסגרת המיתוג, עלה רעיון לעשות עיתון טכנולוגי, שיופץ אחת לחודש (כרגע רק) לעובדי קבוצת ידיעות אחרונות (אלפי קוראים, לא לזלזל!), שהם בעצם הלקוחות שלנו. ובכן, שפחתכם הנאמנה (לא בובי! אני שפחה רק שלך [בובי? בהמשך] ) קיבלה הצעה בשבוע שעבר להיות עורכת הירחון של “ידיעות טכנולוגיות”. הוריי!! (הינה עוד פיסת פנאי נעלמת. מישהו ראה את החיים שלי? נראה לי ששכחתי אותם אי שם בצפון…)

וסיבה אחרונה חביבה: בובי מהסוגריים למעלה. הבובי שלי הוא גבר גבר, שמצליח לסבול אותי כבר כמה שבועות טובים, ואפילו אני מצליחה לסבול אותו. והרגע עשיתי הפסקה ברצף הכתיבה, (שזה דבר נורא לעשות – לחתוך למוזה באמצע) רק כדי לדבר איתו ולאחל לו לילה טוב. נו מה לעשות, הוא הפך להיות דבר הרבה יותר חשוב, מהכל, ולכן השארתי אותו לסוף. כי הוא הדובדבן שבקצה יום העבודה שלי, כמעט כל יום בתקופה אחרונה. וגם הוא נפל ברשת והפך לקורא נאמן של הבולשיט שלי, כזה שמשוויץ בבלוג שלי, ומציג אותי לאנשים כאילו אני מישהו. תודה בוב, אולי בסוף אני יאמין לך.

הרבה פעמים שואלים אותי אם אני מכירה את הקוראים והמגיבים שלי. חלק לא, וחלק כן ברמות שונות פחות או יותר… וסתם התחשק לי לכתוב לכם כמה מילים. אז ההקדמה הייתה לכולכם, ועכשיו בנימה אישית יותר (אבל עדיין פומבית, אחרי הכל זה פוסט): מצעד ה-מגיבים של השב”כ

parfyon

שהתגובות שלו לפעמים נראות לי יותר ארוכות מהטורים/פוסטים שלי 🙂 אני לא יודעת אם יצא לי אי פעם להגיד לך, אבל אתה אחד האנשים המקסימים ביותר שפגשתי (ואני מעריכה שזה בעיקר בזכות הבלוג), ולמרות שלא ממש שמרנו על קשר אל תחשוב שלרגע שכחתי את העזרה שנתת לי. אתה נשמה טובה, ועד היום, ההצעה שלי לארוחה עוד בתוקף! או בירה, מה שבא לך. חוצמיזה, למי שלא מכיר יש לו בלוג מעולה, אחד הבודדים שאני טורחת לקרוא, ונהנת מכל רגע.

עידן

שהכרתי בעיקר בגלל ההיסטריה הפוליטית המשותפת שלנו. היום אנחנו עובדים באותו ביניין, ולעיתים, (לא קרובות לצערינו, אנשים עסוקים וכו’) יוצא לנו לחלוק סיגריה באחד המסדרונות. אני אפילו חושבת שמאז שהחליטו לסלק אותנו מהמסדרונות, לעשן בחוץ, עישנו רק סיגריה אחת יחד. אז עידן, יאללה, תשלח לי מייל כשאתה במשרד ונרד לפינת העישון המגניבה שעשו לנו בין עשן המכוניות בחניה ומול הנוף האורבני המהביל של תל אביב.

lskyd

אחד שבא מן העבר. גדלנו באותה עיר, נראה לי שהיינו יחד בגן, ואחר כך ביסודי, אולי, אבל בטוח שבתיכון היינו יחד. מעולם לא ממש דיברנו, עד שיום אחד הוא שלח לי מייל בעקבות הטור, שאגב גרף מיילים נוסטלגיים בטירוף, וזה הרבה יותר מגניב מ”בוקפייס“. לא מזמן נפגשנו לבירה ואולי מדובר התחלה של גרעין נהרייני בת”א? או שאני סתם שוב עם השטויות שלי…

מ.

שכתבתי רק את האות הראשונה של שמה, כדי שהיא תוכל לזהות את עצמה. היא הגיבה כאן אמנם רק פעמיים, אולי פעם אחת (סליחה, נו יש לי זיכרון דפוק, זה מילדות! אמא תעיד) אבל המשמעות של עצם זה שהיא הגיבה השפיעה עלי מאוד. מ. כותבת כאן בעילום שם, משומה, ולכן לא אחשוף אותה, פרט לכך שהיא הבנאדם שיש לי איתו את המערכת יחסים הכי ארוכה, בלי קשר דם. אמנם יש תקופות שהיינו יותר קרובות, ויש כאלו שפחות, אבל היא כמו משפחה בשבילי, ואני יודעת שאם היא הגיבה לי בבלוג זה וואו. כי הדבר היחיד שהיא עושה באינטרנט זה לקרוא מיילים ואת הבלוג שלי. כבוד.

Shaktimaan

הוד צרפתיותו. המגיב החו”לי שלי. זה גרובי ובניו לגמרי, בחיי. אני יודעת שיש כמה אנשים מסביב לעולם שקוראים אותו, אבל תמיד שמגיעה תגובה מצרפת, אני מתרגשת. למה? וואלה לא יודעת. הקטע של הכפר הגלובלי כנראה לא אוכל עלי. אז שקטי כפרעליך, ריגשת אותי היום. יום שלישי פעמיים כי טו-אוב! אוף, אתה בטח לא רואה ארץ נהדרת.. זה ובמבה ושוקולד השחר – אלו הדברים שמחזיקים אותי בארץ. אגב, מתי אתה בא לבקר? פיספסתי אותך פעם שעברה..

דודה שודה

דודה שודה, היא באמת דודה שלי. אחות של אבא, ואני ממש גאה בה שהיא כבר לא טכנופובית, ומתעסקת עם מיילים, סמסים, ואפילו טוקבקים, ועוד אצלי בבלוג. והכינוי הגיע מיזה שהיא נהגת שודים, וגם היא דודה שלי. וגם, אם כבר מדברים ופרומושן, יש לה חברה לייצור בגדי ספורט לנשים. שווה להציץ אפילו רק כדי לראות את האתר המדהים 🙂

dewjames

המיתולוגי שלי. שכל פעם שאני רואה תגובה ממנו, ישר נהיה לי חיוך. סתם כי זה מזכיר לי את הטעם של אהבה אמיתית ראשונה, ואת זה שלמרות שאנחנו לא בקשר, הוא קורא אותי, וזה נחמד מאוד שיש לי דרך להראות לו שאני יודעת לכתוב עוד דברים חוץ ממכתבי אהבה קורעי לב. אגב, את ה-מכתב שכתבת לי אני עדיין שומרת. הדפים קצת הצהיבו, קיבל פזם… אבל עדיין קריא.

ג’ו פלקונטי

עד היום אני לא מצליחה להבין. יש שניים כאלה או אחד כזה? עברנו לאיזור הדימדומים עכשיו – המגיבים האניגמתיים. אלו שאני לא יודעת עליהם יותר מידי. כמו פלקו. יש כמה דברים, מעטים שאני יודעת עליו ועל פועלו, ואפילו פעם דיברנו שאולי נפגש. אבל אז וא התחיל לבוא בדרישות וזה נראה לי מגוחך לחלוטין שהוא יתנה את הפגישה בנינו בצורה כלשהיא. לכן, וויתרתי על התענוג. אין לי שום אינטרס וגם לא היה לי לפגוש אותך פרט לעובדה שעיניין אותי לדעת מי אתה, היות ואני נתקלת בשימך ברחבי הרשת די הרבה בשנים האחרונות. אז ראבאק, אני לא עלה ירוק ולא קונספירציות. סתם בנאדם, שלא בא מטעם, ובלי יותר מדי סרטים. אבל פיספסת, או שאני ותשאר נעלם במשוואת המגיבים.

רענן

החידה הכי גדולה של הבלוג. מי אתה? מתי תגיד לי מי אתה? אני כבר כמעט שנתיים מתחרפנת מיזה, שיש מישהו שקורא אותי בכזאת אדיקות ואני לא יודעת מי הוא. אולי יש פה עוד כאלה, אבל קולם לא נשמע, ולכן זה לא מסקרן אותי. אבל עד היום, לכל מגיבי הצלחתי לחבר פנים בסוף, בין אם הכרתי אותם דרך הבלוג, או אם הם חברים. רק לך רענן, אין לי שום פנים, שום מידע עליך, כלום. כבר ביקשתי ממך כמה פעמים שתכתוב לי למייל, כי רציתי לשוחח איתך באופן אישי והתעלמת. ממממ למה?
____________________________________________________________

ובנימה אופטימית זו, השעה כבר אחרי שתיים בלילה, המוזה דועכת, ואני, אני רק רציתי ללכת היום לישון מוקדם. אבל אני יודעת, שכל יום אני מוצאת מה לעשות עד שתיים בלילה, אז למה בעצם אני מופתעת מיזה ששוב אני הולכת להיות עייפה מחר בעבודה? לופ, לופ שצריך לצאת ממנו. ממחר (כן, כן, כמו דיאטות). יאללה, לילה טוב.