זבל סנטימנטלי

פורסם ב-24 דקות
1/4/08

לא קל להשיל עשרה קילו של זכרונות בתוך שלוש שעות מלאות אבק נוסטלגי. אבל אחרי שהורדתי חמש שקיות זבל מתפקעות באמת הרגשתי סוג של הקלה

ההורים שלי עוברים דירה. איזה מזל שזה הם ולא אני. אין דבר שאני שונאת יותר מלעבור דירה. זה פשוט מתיש ברמות לא הגיוניות. עוד קופסה ועוד קופסה, ונראה כאילו כלום לא נארז. מאיפה נולדה האובססיה הזאת לאסוף כל כך הרבה דברים? ולמה כל כך קשה לי להפטר מדברים ששכחתי שהם בכלל קיימים?

לפני שש שנים עזבתי את הבית של ההורים, קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא. לקחתי את רוב הדברים שלי, אפילו את הבגדים שלא עולים עלי יותר, אותם אני שומרת בשביל הילדים שלי (בגלל שאני עדיין כועסת על ההורים שלי שלא שמרו לי את הפדלפונים המגניבים שלהם מהסיקסטיז). מה שנשאר אצלם בבית זה ערימות נוסטלגיות שנדחסו לאיזה ארון בחדר כביסה.

אימא שלי הפצירה בי להיפטר מכמה שיותר שטויות, ולשמור רק קומץ מזכרות. למרות תחנוני וטיעוני הצודקים, שבין כה הם מקציבים לי חדר שלם בבית החדש, היא עמדה על שלה. אז למה לזרוק דברים? “לפי הפאנג שווי זה מנקה את הנפש לזרוק דברים“, היא מבטיחה לי. “את תרגישי את זה”.

אז התחלתי עם מה שהיה הכי קשה: מגירת המכתבים. שנים של התכתבויות הזויות עם ילדים דרך מדור בעיתון נוער: “שלום הגר, ראיתי את מודעתך ב… תחביבי הם…. אני מקווה שתרצי להתכתב איתי”. עשרות כאלו העפתי בלי למצמץ. מצאתי גם מכתב מחבר בכיתה ה׳, כנראה היחיד שלא שרפתי בטקס שעשיתי עם בנות הכיתה בשירותים של הבית ספר, רגע אחרי שנפרדנו.

בין ערימות הניירת, מצאתי גם את ספרון הטלפונים השחור שלי. כמעט שכחתי שהיה לי כזה. כל הבנים שיצאתי איתם וזרקתי אחרי שבועיים נמצאים שם. לא להאמין, כל הטלפונים הם של בזק, בשש ספרות. למי היו אז פלאפונים? ואיך לא התביישנו להתקשר אחד לשני הביתה ולדבר עם ההורים של “החבר”? היום, גם אחרי חודשים של זוגיות עצם המחשבה של להחליף מילה עם האמא של החבר עושה לי פיק ברכיים.

דף אחד מוזר ומקומט צד את עיניי. זה היה ה־משחק שלנו בזמן השיעור בבית הספר, כשהשתעממנו למוות. כל אחד היה כותב שורה, מקפל את הדף כך שנשארת רק מילה אחת גלויה, ומעביר הלאה. אחר כך מישהו היה מקריא את הסיפור ההזוי וכולם היו נופלים על הרצפה מצחוק. כמובן שהיום זה כבר פחות מצחיק, אבל הדף בכל זאת זכה למקום של כבוד בקופסת הזיכרונות.

לא קל להשיל עשר קילו של זיכרונות בתוך שלוש שעות מלאות אבק נוסטלגי. בשיעול קל ירדתי עם חמש שקיות זבל ענקיות שבקושי נסגרו. באמת הרגשתי איזה סוג של הקלה. עכשיו יש לי פחות דברים לזכור. את מה שכן זכרתי ארזתי בשתי קופסאות, יחסית קטנות, שסגרנו עם מסקינגטייפ וכתבנו – “הגר 2040” כדי שלא אפתח אותן לפני. אני מניחה שעד אז כבר בטח אשכח מקיומן, וייחסך ממני הקושי בלהיפטר מהם.