תראה לי מי החברים שלך…

לא תמיד המשפט הזה נכון. לא תמיד החברים שלך משקפים אותך. מעט מאוד פעמים בחיינו מזדמן לנו לבדוק את החברים שלנו אם בכלל. חבר לא נמדד בכמה הוא יוצא לבלות איתך או בא לישיבות אצלך בסלון. לא תמיד נופלת בחלקינו ההזדמנות האמיתית לבחון – עד כמה החבר/ה הוא/היא חבר/ה טוב/ה?

אני באופן אישי עושה ניפוי וניקוי ביומולדת שלי. מי ששכח, או מי שהוזמן ולא בא, אוטומטית נמחק מהספר טלפונים שלי ובזיכרוני נחרט איקס אדום בוהק בצמוד לשמו. כשראיתי את הכתבה הזאת, על הבחור שטייל בבודרום ובקוס (כן, אותו מסלול כמו שלי), הותקף, וננטש על ידי “חבריו” לא נמלאתי רק בזעם, אלא גם ברגשות הזדהות ונוסטלגיה, מהסוג הלא נעים.

לפני שנתיים בערך, טסתי לתאילנד עם חברה מהצבא. חברה קראתי לה, לבחורה הזאת שחלקה איתי קיר משותף במשרד אגף מבצעים של חיל הים במשך שנה. לפני שיצאנו מהארץ יחד לטיול הגדול, עם כרטיס פתוח לשנה, הבטחנו שתינו כמה דברים, בינהם לא לעשות סמים ולא לעזוב אחת את השניה. חודש אחרי טיולים מהנים ונופים מרהיבים, הגענו לנפוש בקופנגן. יום לפני שעזבנו את האי עברתי תאונה קשה. מאוד. מי שלא מכיר את הסיפור המלא יאלץ לחכות לסרט (אגב אני מחפשת תסריטאי שיכתוב איתי, אם מישהו מכיר, אה וגם תקציב 🙂 ).

את החברה ראיתי שעתיים אחרי התאונה כשכבר הובהלתי לסוגשל בית-חולים-שדה משנות התרפפ”ו באי. היא התלוותה אלי לשם וגם לתחנת המשטרה להגיש תלונה. אחרי מעל ליממה שלא ישנתי, הגיעו חב”דניקים שנשלחו ע”י השגרירות לחלץ אותי מהאי ולאשפז אותי בבי”ח נורמאלי. כשהם הגיעו, חברתי בילתה אי שם בחוף בעוד אני ניסיתי לנקות את הפצעים מהחול שנדבק אליהם.

החב”דניקים האיצו בי לקחת את הדברים ולהסתלק איתם על ספיד בואוט לאי הסמוך קוסמוי. נאלצתי להשאיר לה פתק, שתבוא לשם בכוחות עצמה. בכוחותי האחרונים, עוד שילמתי על הלילה האחרון שלנו בבונגלוס בקופנגן ונתתי לחב”דניקים לסחוב אותי ואת הציודים שלי. חמישה ימים שכבתי בבית החולים. אפילו סמס אחד לא קיבלתי ממנה, שלא לדבר על ביקורים. השגרירות שקלטו את מצבי הנפשי ההולך ומדרדר שלחו אלי איזו ישראלית חביבה שחיה בקוסמוי, בערך בגיל של הורי, שתבוא לבקר אותי בבית חולים.

היא הייתה מקסימה, באמת. הביאה לי שוקולדים ומסטיקים וישבה איתי כמה שעות כל יום. ביום השלישי כשדעתי כבר נטרפה עלי, בקשתי מאבא שלי שיבוא לקחת אותי. תוך פחות מ-48 שעות הוא הגיע ואז סופסוף נרגעתי. הישראלית ההיא, עזרה לי עם השיחרור מבית החולים (כמובן שהביטוח בארץ עשה לי בעיות עם התשלום, מה שגרם לסיבוכים ולזה שקיבלתי טלפונים מהמשטרה ושכמעט לא שיחררו אותי משם), מצאה לי ולאבא מלון והייתה איתי בקשר יומיומי עד שאבא החזיר אותי לארץ.

P8250159.jpg
הסוויטה שלי בבית החולים “תאי אינטרנשיונל” בקוסמוי. כן, זה היה חדר פרטי 🙂

כשהגעתי למלון, נותרו עוד 3 שעות עד שאבא שלי הגיע לאי. דדתי לחוף מחפשת מקום לאכול. למרבה ההפתעה שמעתי מישהי קוראת בשמי. זו הייתה היא – “החברה”, ישבה על מרפסת הלובי של המלון הצמוד. כח לריב לא היה לי כמובן, ומתוך הבדידות התהומית הזמנתי אותה להצטרף אלי לארוחה. “אני צריכה לחרבן” היא אמרה והסתלקה במעלה המדרגות. לימים, היא תספר לי שהייתה מסטולה ולא הבינה בכלל מה קורה סביבה, ושבכלל כל התאונה שלי הלחיצה אותה נורא והיא לא ידעה איך להתמודד איתה.

על הבחורה הזאת יש לי איקס כזה גדול שגם הלווין של גוגל ארת’ יכול לקלוט בלי בעיה. אני באופן אישי, לא הייתי זזה ממיטתה בבית החולים, במיוחד כשבחדר שהיה איכותי יותר מכל מקום שישנו בו, הייתה מיטה נוספת. על המסכן הזה שננטש בקוס לא נשאר לי אלה לרחם ולהזדהות, כי אנשים הם חראות, פחדנים, אגואיסטים ולא באמת יודעים חברות מה היא. אני מאחלת לו רפואה שלמה ושאת ה”חברים” שנטשו, שינטוש גם הוא.

Facebook Comments

עלינו הגר