שתיקה שווה זהב

כן אני יודעת לא כתבתי מלא זמן. ובכלל תדירות של פוסטים שלי ירדה פלאים. מה לעשות שכשאין לי משהו חשוב מדי להגיד פשוט לא בא לי לכתוב? אני מניחה שזה קשור לזה שגם אין לי מי יודע מה חשק לדבר. בדרך כלל אם אני כבר פותחת את הפה שלי זה למטרה נעלה. פשוט אין בנמצא דבר כזה. במיוחד אחרי שחוק המאגר הביומטרי עבר.

אני כבר שנה “בין עבודות”, לא מוצאת כיוון מתאים (וכן, שיהיה גם משתלם ולא במשכורת רעב) ואני מניחה שגם זה תרם לחוסר היצירתיות שלי, וחוסר החשק שלי להיות קומוניקטיבית. אז שיסלחו לי כל מכריי וקוראיי, אבל עד שאני לא אצליח לארגן את החיים שלי כמו שצריך, כנראה אמשיך להיות דגיג שתקני.

בנוסף, הייאוש הזה מהעולם ומהאנשים שמאכלסים אותו, תפס אצלי מקום מרכזי בחיים. מצד אחד תמיד הייתי הטיפוס הנלחם – על זכויות הפרט בעיקר, ועל העזרה למיעוטים ולמקופחים. העיניין הוא שבגיל מסויים אתה מתעורר פתאום ומבין שאתה לא רוצה להיות דון קישוט. במיוחד לאור האיומים החוזרים ונשנים מכפויי טובה וסתם מאנשים מגעילים, ומכך שוואלה – אין לי גב לכל מלחמות הצדק האלה שאני יוצאת אליהם ובסוף, אני עלולה למצוא לבד במערכה.

lock

אומרים שאם בצעירותך ובהתבגרותך אתה לא סוציאליסט אז אין לך לב. אבל כשאתה כבר בוגר, אם אתה עדיין סוציאליסט אז אין לך שכל. היות ויש לי שכל, אני מתחילה להבין שאם אי אפשר לנצח אותם, עדיף פשוט להצטרף אליהם. את הערכים שלי לא נטשתי, אבל גם לא את היכולת להבין מתי המחיר יקר מדי והתמורה אפעס לא משהו.

אז אחרי שמאסתי בגרפיקה שהפכה להיות יותר טכנית מעיצובית, ואחרי שתליתי על הקיר את החלום להיות פובליציסטית לוחמנית, עשיתי עוד הסבה מקצועית וכיום אני סוכנת נדל”ן. הצטרפתי למשרד התיווך תלאביבים, אז אם מישהו מחפש דירה במרכז העיר או בת”א בכלל, אתם מוזמנים לבוא לבקר אותי מול הגינה בשינקין, בין חנות הקעקועים לקיוסק של אמפמ, שם מאחורי הכסף הגדול (בחנות הצ’יינג’), יש ג’ינג’ית קטנה שתשמח לעזור לכם 🙂

Facebook Comments

עלינו הגר