שליט עכשיו

פורסם ב-2.9.08
24 דקות

אני לא מצליחה להבין איך תקתוק השעון המהדהד מעל ראשו של גלעד שליט לא גורם לאף אחד ממלחכי פנכת השחיתות השלטונית להפסיק עם המשחקים ולהחזיר אותו הביתה

השעון מראה יום הולדת שלישי בשבי לגלעד שליט. “עד מתי יוני 06׳?” זועקות אותיות שחורות קטנות על גבי מדבקה לבנה, לא גדולה במיוחד שמודבקת בצניעות סמי־מרושלת על דופן האוטובוס העירוני. “מתי“ זה עניין של זמן, ואומרים שהזמן עושה את שלו. נראה כאילו הפצע הלאומי של גולדווסר־רגב בשלבי הגלדה מתקדמים, ונפשה הסגפנית והמתייסרת של מדינתנו מוכנה לפצע הבא.

אחרת אני לא מצליחה להבין איך תקתוק השעון המהדהד מעל ראשו של שליט לא גורם לאף אחד ממלחכי פנכת השחיתות השלטונית להפסיק עם המשחקים. הם ממשיכים להתעסק בפוליטיקה ובפסיכולוגיה בגרוש, סטייל “התגמשות ישראל תלחיץ את החמאס”. נמאס שכל מיני יועצי פרסום וקופירייטרים מהז׳אנר של סרטי קיטש פרו־אמריקאים, מנהלים לנו משא ומתן על חשבון חיי השבויים של המדינה. פלסטינים זה לא רק “חומוס צ׳יפס קסאם”, ובעסקית הזאת אין מבצע “אכול כפי יכולתך על חשבון הבית”.

נבחרי ציבור בעלי ההון יקרים, תפנימו שעכשיו לשם שינוי איש אינו מנסה לשחד אתכם. צריך לשלם. זה המשחק. הייתם מספיק שאננים כדי שיחטפו לכם חייל? שלמו את המחיר הדרוש כדי להחזיר אותו הביתה ושימו קץ לסאגה האומללה והבלתי נגמרת הזאת. נסו פעם אחת לתת לעם את ההרגשה שטוב שיש גנרלים בשלטון.

למרות היותי שמאלנית פציפיסטית, אני מצליחה לראות את הצדדים החיוביים שיש לכך שאנחנו מחויבים להתגייס לצבא. כי בצבא מתחנכים החיילים על ערכים כמו “לא משאירים פצועים בשטח”, ולפחות לקול ההגיוני הזה יש ייצוג מרשים בחבר השלטון. אך הקול הזה נדם, ושתיקתו הרועמת נדדה לדיוני התקציב, מקווה לאכול את החתיכה הכי גדולה בעוגה, כמו חיית טרף הגוועת ברעב.

המחיר הלאומי של לאבד את גלעד, בשביל שאיזו ועדה שהתכנסה במיוחד תואיל בטובה להיות נכונה לוויתורים, כבד מדי על לבו המרוסק של מורל שלנו. כל יום שעובר הוא בזבוז זמן מורט עצבים לאין שיעור. אתם, היושבים בממלכת הכנסת, לכם יש הכוח לגאול אותנו מייסורינו. אתם אומרים שידוע לכם שגלעד חי? אז תחזירו אותו כבר הביתה, לפני שיהיה מאוחר מדי.